סבאח נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

עניינה של תביעה זו בדרישת התובעת לחייב הנתבעים בתשלום סך 16,826 ₪.

כפי שנטען בכתב התביעה, התובעת הייתה הבעלים של רכב מס' רישוי 2280216 (להלן: "הרכב"). ביום 20.2.10, הרכב היה מעורב בתאונת דרכים שעה שהתנגש עם רכב אחר.

כנגד התובעת הוגשה תביעת שיפוי ע"י מבטחת הרכב האחר וזאת במסגרת תיק 16401-06-10 בבית המשפט השלום בחיפה. שם התובעת נדרשה לשפות את מבטחת הרכב האחר בגין מלוא הכספים ששלמה בעקבות הפעלת פוליסת המקיף אותה הנפיקה המבטחת הנ"ל לכיסוי נזקי הרכוש שיגרמו לרכב האחר. בדיון שהתקיים בתיק הנ"ל הצדדים הגיעו לידי הסכמה כי התובעת תשלם למבטחת סך 16,826, כאשר הסכמות אלו, שקיבלו תוקף של פס"ד, יעוכבו עד להכרעה בתובענה בה עסקינן.

בתביעה בה עסקינן התובעת עתרה לחיוב הנתבע מס' 2 שהינו סוכן ביטוח במקצועו (להלן: "הנתבע") וגם הנתבעת מס' 1, שהינה מבטחתו בביטוח אחריות מקצועית (להלן: "הנתבעת"), בגין הסכום שחויבה בתשלומו בתיק הנ"ל.

דרישה זו מבוססת על הגרסה העובדתית אותה שטחה התובעת בסע' 15-19 לכתב התביעה. כפי גרסת התובעת, עובר לאירוע התאונה בעלה (להלן: "סאלח") הודיע לנתבע אודות רצונו לחדש את הביטוח ואף שלם את הפרמיה במלואה לידי הנתבע, כאשר התשלום גם כלל התחשבנות וקיזוז חובו של הנתבע לסאלח. הנתבע שעה לבקשה והנפיק טיוטת פוליסה לפיה הרכב בוטח בביטוח מקיף. התובעת הוסיפה בכתב תביעתה, כי יום למחרת אף נוצר קשר עם הנתבע והוא התבקש להוסיף את בנה כמבוטח נוסף בפוליסה. הנתבע הבטיח לעשות כן : "הקליד את הנתונים של השינוי בפוליסה במחשב ובכך ראה בעל התובעת והתובעת כעניין סגור שכן תשלום על הפוליסה הוסדר "( סע' 17 לכתב התביעה).

בחלוף תקופה, כך נטען, אירעה התאונה, או אז הסתבר כי לא הופקה פוליסה חרף תשלום הפרמיה והבטחות הנתבע.

זו הייתה בתמצית הגרסה אותה שטחה התובעת בכתב תביעה ואשר זכתה לחיזוק במסכת העובדתית אותה הביא גם הנתבע בהגנתו. כפי גישתו של הנתבע, ביום 18.9.10 סאלח, שהינו צלם במקצועו, צלם את מסיבת האירוסין של בן הנתבע. העלות המוסכמת של עבודה זו הינה בסך של 2,000 ₪ לא שולמה והוסכם כי בתמורה הנתבע ינפיק פוליסת ביטוח לרכב. ביום 16.11.10 הונפקה תעודת החובה שאת הפרמיה בגינה שלם סאלח, וכחודש לאחר מכן הונפקה פוליסת המקיף שנמסרה לסאלח ואת הפרמיה בגינה התחייב לשלם הנתבע. אלא שבעקבות תקלה משרדית, כך נטען, העניין נשכח עד אשר התרחשה התאונה, אז גילו הצדדים כי לא קיים ביטוח מקיף לרכב, וכי המסמכים שהופקו הינם בפועל טיוטת פוליסה בלבד.

הנתבעת בהגנתה ולאורך כל הדרך דבקה בטענה כי התובעת והנתבע עשו יד אחת כדי להוציא ממנה כספים במרמה. בעקבות כך, לא היה מנוס משמיעת ראיות הצדדים ומתן פס"ד זה אשר יכריע במחלוקת זו שנטושה בין הצדדים.

לאחר ששמעתי את העדים וחקירותיהם, כן עיינתי בסיכומי הצדדים ובכל המוצגים שהוגשו, דעתי היא כי התובעת, וגם הנתבע שנחלץ לעזרתה, כשלו בהוכחת גרסתם העובדתית שמקימה את חבותה של הנתבעת. כזכור התובעת הציגה גרסה עובדתית שלפיה הנתבע התרשל בתפקידו דבר שמצדיק חיובו וגם הנתבעת, מבטחתו בביטוח אחריות מקצועית, לפצותה בגין מלוא נזקיה. ברם שעה שגרסה זו קרסה והסתברה כחסרת תוחלת ותימוכין, הרי אין לי אלא להורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעת.

מסקנתי זו מבוססת על מספר אדנים, אותם אביא להן:

אשר העיד מטעם התובעת הינו בעלה, סאלח, וגם הנתבע מסר תצהיר כן נחקר בפני ארוכות. לאחר ששמעתי עדויותיהם של עדים אלה וחזרתי ועיינתי בפרוטוקול הדיון, התרשמותי משני העדים הינה שלילית. ניכר בדבריהם כי עיוותו את האמת, ובאם גילו טפח הרי הם הסתירו טפחיים. הרושם שמתקבל הינו כי הגרסה אותה שטחו עדים אלה בפניי נוצרה אך לצורכי הליך זה וקודמו, כאשר האמת רחוקה ממנה.

רושם זה לא מושתת אך על סתירות פריפריאליות אלא דווקא על ספקות ותהיות מהותיות. בין היתר, התובעת טענה כי הוסכם שהנתבע ידאג להנפיק פוליסת ביטוח בתמורה לסך של 2,000 ₪, אותם חייב הנתבע בגין צילום מסיבת האירוסין של בנו ע"י סאלח, אלא שמעיון בטיוטת הפוליסה עולה כי הפרמיה לתשלום הינה בסך של כ-7,550 ₪, סכום העולה רבות על עלות הצילום הנטענת. אמנם הנתבע ניסה רבות להסביר בעדותו כי עסקינן בפרמיה ברוטו לפני הנחות, עם זאת לא הוצג ולו בדל של ראיה לעניין ההנחות הנטענות והיקפן. אף מעבר לכך, גם לו קיימת הנחה כלשהיא, כגון בגין היעדר תביעות דבר שלא הוכח, הרי לא מתקבל על הדעת שההנחה תעמוד על שיעור 75% מסכום הפרמיה ברוטו. ועוד, הנתבעת הגישה שתי פוליסות ביטוח מקיף לרכב בו עסקינן שנרכשו באמצעות הנתבע, הראשונה בגין התקופה מיום 15.11.06 עד 31.10.07, כאשר הפרמיה ששולמה עומדת על סך 7,750 ש" ( נ/5), וגם פוליסת המקיף שמכסה את תקופת הביטוח מיום 31.10.08 ועד 31.10.09, כאשר הפרמיה שהתובעת חויבה בתשלומה עומדת על סך 4,241 ₪ (נ/4). והנה בפנינו ראיות חדות וברורות אשר הוגשו ע"י הנתבעת ומלמדות כי סכום החוב הנטען רחוק ואינו משתווה לסכום הפרמיה אף הנמוך, בו חויבה התובעת בעבר בגין ביטוח הרכב בביטוח מקיף באמצעות הנתבע.

לאחר אירוע התאונה הנתבע פנה והודיע את הנתבעת אודות התביעה הצפויה. בעקבות פנייתו התקיימה ישיבה ביום 16.3.10 במשרדי הנתבעת בה נכח גם הנתבע עצמו ובנו. סיכום הדברים בישיבה זו הועלה על הכתב וכלל את גרסת הנתבע שהסביר: "בד"כ חברת הביטוח שולחת תזכורת על כך שלא משולם וכיוצ"ב, במקרה הזה לא יצאו, גם כרטיס האשראי לא חויב. הלקוח לא שם לב שלא גבו לו מחברת הביטוח" (נ/9). אלה היו העובדות שהנתבע הציג בפני הנתבעת בהזדמנות הראשונה ובהם אין זכר לא לקיזוז, לא לצילום וגם לא לקיומו של חוב שבתמורה לסילוקו הנתבע התחייב להקים את הפוליסה. הנתבע הסביר כי הפרמיה לא שולמה משום שכרטיס האשראי של התובעת לא חויב, דבר שאין בינו לבין הגרסה המאוחרת אף קשר.

הנתבע הסביר בישיבה שהתקיימה במשרדי הנתבעת כי: " הלקוח לא שם לב שלא גבו לו מחברת הביטוח", ואילו בפניי דבריו שונים בתכלית השינוי. בעדותו מסר כי סאלח פנה אליו ובאותו מעמד הונפקה תעודת החובה ששולמה באמצעות כרטיס האשראי של סאלח. בו בזמן היה ניסיון לשלם גם את פרמיית המקיף, אלא כפי הסברי הנתבע :" באותו יום ניסינו להעביר את כרטיס האשראי כדי להנפיק את הפוליסה. לא הצלחנו. אז זה גרם לאיזה סחבת עד לאמצע דצמבר ואז התברר לו שאין לו מקיף. הוא בא ואמר שיש התחשבנות ואני לא רוצה להסתכן, בו נתחשבן ואז הנפקנו לו ולא שמנו לב שמדובר בטיוטה" ( עמ' 22, ש' 5-8), הכיצד אם כך סאלח, שכרטיס האשראי שלו לא כובד בנוכחותו, לא הבחין בכך?. תהיה זו מתעצמת גם לנוכח דבריו של סאלח עצמו :" רציתי לבטח את הרכב ולא הצלחתי לבטח ביטוח מקיף, ואחרי חודש אמרתי לו תשלם את זה אתה" (עמ' 16, ש' 15-;16). מסתבר אם כך שסאלח ידע גם ידע כי הפרמיה לא שולמה דבר שלא מתיישב עם דבריו של הנתבע אותם מסר בפגישתו הראשונה עם הנתבעת.

באם לא די בכך, הנתבע נחקר ע"י חוקר מטעם הנתבעת ביום 12.1.11 ובהזדמנות זו הוא הוסיף ומסר גרסה שלישית (נ/3). כאן הוא הודה כי הפרמיה נטו לאחר הנחות עמדה על סך 4,986 ₪ (בניגוד לדבריו בפניי), כן העלה לראשונה את עניין החוב הנטען. הנתבע הוסיף כי הייתה כוונה להתחשבן בניכוי חוב זה מהפרמיה, אלא כפי שמשתמע מדבריו גם החלק הנותר לא שולם ע"י התובעת :" כאשר אנחנו חשבנו להתחשבן עם סבאח סאלח על כך שצילם את האירוסין ואת החתונה בעתיד". והנה בפנינו גרסה נוספת שלא יכולה לדור עם גרסאותיו האחרות של הנתבע.

הסתירות והתהיות הן רבות, אולם גולת הכותרת היא הטיוטה והשינויים שנעשו בה. כבר הזכרתי כי הנתבע (או בנו) הנפיקו לידי סאלח טיוטה ולא רשימת פוליסה. מעיון בעותק שהוגש עולה כי הנתבע או מי מטעמו הקפיד היטב להטביע באמצעות מדבקה או חותמת את הכיתוב "ביטוח נסיב כפר סמיע", בדיוק בפינה הימנית העליונה של כל עמודי הטיוטה (6 במספר), על המלים "עותק לבדיקה" שמופיעות במקור . מעיון בטיוטה זו ולנוכח השינויים המכוונים שנעשו בה הרי לא ניתן להשתחרר מהרושם כי הטבעת החותמת בדיוק באותו המקום בכל העמודים יועדה להסתיר מעיני האוחז בדפים אלה את העובדה שעסקינן בטיוטה ולא ברשימה של פוליסה.

מהאמור לעיל, גרסת התובעת הסתברה כחסרת כל תוחלת, ודווקא צפו במלוא העוצמה שתי התרחשויות אפשריות. הראשונה, שלא שולמה כל הפרמיה והנתבע "נחלץ" לעזרת התובעת וסאלח בעלה שהינו חברו, שכנו ואף קולגה ממקום העבודה. והשנייה, שהפרמיה כן שולמה לידי הנתבע שראה לשלשל את הכספים לכיסו והנפיק טיוטה בה דאג לטשטש את רוב הכיתוב כי עסקינן בטיוטה. כך או כך, נכון לדחות את התביעה כנגד הנתבעת משום ששתי אופציות אלו לא נופלות במסגרת הגדרת מקרה הביטוח בפוליסת האחריות המקצועית (נ/8), ואף בסע' 1 לפרק הסייגים הוחרג :" מעשה או מחדל של אי יושר, תרמית, הונאה, חריגה מסמכות ביודעין, מעילה באימון..".

לעניין הנתבע התלבטתי באם לקבל את התביעה נגדו. התלבטות זו מקורה בקיומה של הודאה פורמאלית מצד הנתבע כי התרשל ובהתרשלותו הוא הסב נזקים לתובעת. אמנם נכון הדבר שהגרסה אשר מקימה ומבססת את התרשלותו של נתבע זה נדחתה בשתי הידיים, יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מקיומה של הודאה פורמאלית, שהלכה למעשה, מייתרת את המחלוקות במישור היחסים שבין התובעת לנתבע. הרי לו התובעת עתרה בתחילת ההליך לקבלת פס"ד כנגד הנתבע על יסוד הודאה זו, הדין מחייב קבלת בקשתה. אף שכך הם פני הדברים, דעתי היא כי נכון לדחות את התביעה גם כנגד נתבע זה מהטעם שהתוצאה נקבעת בסופו של דבר בנקודת הזמן הנוכחית לאחר ועל יסוד הראיות שהובאו, בשונה מהשלב בו טרם נבחנו העובדות. לאמור, התובעת היא זו שזנחה את בקשתה לקבלת פס"ד כנגד הנתבע על אף הודאתו, ועמדה על הוכחת גרסתה כדי לזכות פס"ד שמחייב את הנתבע ובעיקר את הנתבעת. שעה שהגרסה עליה סמכה התובעת נדחתה הרי יהיה נכון וצודק לדחות את התביעה כנגד כל הנתבעים. יתרה מכך, תובעת שאחזה בגרסה, שהמעט שניתן לומר לגביה כי הינה רחוקה מהאמת, נכון לדחות את הסעד לו עתרה מהטעם שעמדתה לוקה בחוסר תום לב ואף בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט שכל מטרתו הוצאת כספים שלא כדין מאת הנתבעת.

סוף דבר;